גמרא
פירוש
אפָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
וּמוֹדִים חֲכָמִים כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ענין נתקל פושע.
גמ׳. בשעת נפילה. מצויות שלש שיטות בראשונים בביאור דין נתקל פושע שהזיק בשעת נפילה כשהחרסית נפלה על מישהו והזיקתו.
התוס׳ (דף כח: בד״ה והתניא) סוברים שחייב מדין אדם המזיק; ב) הרמב״ן סובר שחייב משום אש; ג) בעה״מ סובר שאם נתקל פושע הו״ל אדם המזיק וחייב ואם נתקל לאו פושע הו״ל בור באונס שפטור.
בסוגיא מבואר שלמ״ד נתקל פושע חייב בשעת נפילה ולמ״ד נתקל לאו פושע פטור. והתוס׳ מפרשים שחייב מדין אדם המזיק וזה תואם את שיטתם שאדם המזיק באונס כעין גניבה פטור ואילו באונס כעין אבידה חייב (לעיל דף כז: בד״ה ושמואל אמר כו׳). אך לשיטת הרמב״ן (בב״מ (דף פ״ב ב) ועיין בשיעורינו על המשנה (דף כו.) אדם מועד לעולם) שאדם המזיק באונס גמור חייב, א״א לפרש שחייב משום שפשע בשעת נפילה מדין אדם המזיק שהרי אדם המזיק חייב גם בשלא פשע ובאונס.
כתב הרמב״ן במלחמות ה׳ וז״ל דבשעת נפילה אפי׳ לר״מ האומר נתקל פושע הוא לאו היינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו דידיה מזיק, ומיהו כיון שלא היה לו ליכשל בקרקע חייב, ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו דהתם כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה ה״ל כחו ואדם המזיק הוא, אבל הכא כיון שנתקל על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו ולא מכחו נפלה אלא ממילא נפלה, ומ״מ כיון שהוא פשע באותה תקלה שנתקל ה״ל כאשו דבעידנא דקא אזלי קא מזקי וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, דומיא דאסו״מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שהנפילה לא מכח אדם אתיא אלא מכח הרוח ועל כרחו של מניח נפלו, וכיון שפשע באותה הנחה אשו הוא וחייב, ה״נ באותה נפילה אנוס הוא שהרי נתקל ועל כרחו יפול אבל באותה תקלה פשע וחייב כו׳ עכ״ל. ביאור דבריו שבנתקל אין הנזק נעשה מכח האדם לבדו אלא גם עקב הקרקע שהפילתו והתערבות כח הקרקע בנפילת האדם מפקיעה את מעשה האדם מהנזק ולכן אין כאן חיוב של אדם המזיק. עכ״ז יש חיוב של אש המזיק וכדין אסו״מ שהניחן בראש גגו החייבים כשהזיקו דרך הילוכם ע״י כח אחר שמעורב בם.
אמנם עולה השאלה, מ״ש נתקל שאינו אדם המזיק אליבא דהרמב״ן משום שהקרקע הפילתו והאדם לא הזיק מכחו מאדם שנפל מראש הגג ברוח מצויה שחייב בד׳ דברים מדין אדם שחבל (לעיל דף כז.) ואע״פ שכח אחר של הרוח הפילו, ואין אומרים שכח אחר של הרוח שגרם לנפילתו מפקיע את החיוב של אדם המזיק או של אדם החובל.
ונראה להבחין בין אדם שהזיק בגופו עם כח אחר מעורב בו לבין אדם שהזיק בכחו עם כח אחר מעורב בו. אדם שהזיק בגופו נחשב לאדם המזיק אפילו נפל משום כח אחר מעורב בו וזהו אופן הנזק כשנפל מראש הגג והזיק וחבל. ואילו אדם שהזיק בכחו כגון נתקל שהפיל מידו כד והזיק מכח אדם אינו חייב מדין אדם המזיק משום שכח אחר מעורב עם כחו. על כן נתקל אינו חייב מדין אדם המזיק אלא משום אש.
התוס׳ לעומת זאת סוברים שבכל אופן חשוב לאדם המזיק אפילו יש כח אחר המעורב עם כח האדם. ונראה שתהיה נ״מ אף לענין שחיטה ונטילת ידים הזקוקות לכח גברא. אם יהיה כח אחר מעורב עם כח האדם אליבא דתוס׳ ייחשב לכח גברא ואליבא דהרמב״ן תפקע חלות דין כח גברא כי כח אחר מעורב עם כח האדם.
וכתב בעל המאור וז״ל ר״מ וסתם מתני׳ סבר נתקל פושע הוא כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה ומכחו קא אתי כו׳ כיון שאדם הוא המזיק הא קי״ל אדם חייב בכל, ומר דהוא ר״י דמתני׳ ורבנן דברייתא סבר נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בור ובור באונס פטור כו׳ עכ״ל. נראה שדעת הרז״ה כרמב״ן שיש כאן חסרון במעשה אדם שכן כח אחר מעורב עם כחו אך סובר שיהיה תלוי בפשיעת האדם. אם האדם פשע, נחשב המעשה למעשה אדם וחייב מדין אדם המזיק, הגם שכח אחר מעורב בו. מאידך אם לא פשע הנתקל ונפל מחמת כח הקרקע אז פקע מעשה האדם מהנפילה ונחשב לבור ולא לאדם המזיק.
ועל מש״כ בעה״מ שאם לא פשע הו״ל בור השיג הרמב״ן וז״ל ולא דמי לבור שאין לך בור מזיק דרך הלוכו אלא בשעה שעמד ניזוק בא ונתקל ונשוף בו עכ״ל. ויתכן שבעה״מ סובר כי הואיל והכח האחר המעורב בשעת הנפילה הוא כח הכובד של הקרקע אינו אש אלא בור. אך נראה יותר לפי״מ שכתב הנ״י כאן וז״ל מיירי בהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן עכ״ל. נ״י חידש שאם הוזק הניזק כשהלך אל המזיק מופקעים כל דיני נזקין האחרים והו״ל הנזק של בור. עיקר הגדר של בור הוא שהניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק, וה״ה כאן. משום כך אף לבעה״מ אין כאן המזיק של אש אלא מזיק בור שהרי הניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק.
תוס׳ ד״ה פליגי כו׳. נתבאר לקמן בתוס׳ (דף מח. ד״ה וטינפו) שחלוקים רש״י ותוס׳ במפקיר בורו שהיה שלו אלא שלא כרהו דלרש״י הואיל והתחייב מדין ממונו נשאר בעל הבור אפילו לאחר שהפקירו. ואילו התוס׳ סוברים שאם הפקירו פטור כי מאחר שאינו ממונו פקעה אחריות דבעל הבור. אמנם לכ״ע אם יפקירנו לאחר נפילת אונס ולא יהיה לו פנאי לסלקו פטור לפי שלא התחייב כלל באחריות הבור - לא מדין ממונו ולא מדין עשיית המזיק כי רק אם היה לו פנאי לסלקו לפני שהפקירו הו״ל בורו המחייבו משום ממונו. ואם יפקירנו לאחר נפילת פשיעה לכ״ע חייב שהרי בעל הבור חייב משום עשיית המזיק, וחיובו אינו תלוי כלל בממונו.
בא״ד. דמתכוין לזכות בחרסין ואפי׳ נתנו אחר שם כו׳ אע״פ שהוא לא עשה בור זה כיון דדידיה הוא עליה דידיה רמי לסלקו כו׳ עכ״ל. התוס׳ סוברים שלמרות שאחר עשה את הבור עכ״ז בזכיית הממון שלו בבור נעשה השני לבעל הבור וחייב באחריות נזקיו. וכן מבואר בתוס׳ לקמן (דף מח. בד״ה אע״ג) שאפילו יחפור אדם בור בחצר חבירו סמוך לרה״ר בעל החצר חייב ולא הכורה. מאידך הרמב״ן במלחמות בסוגיא דב׳ קדרים (דף טו. ברי״ף דפוס וילנא) כ׳ וז״ל למה זה דומה לאסו״מ שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה״ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים ואע״פ שהיה להם לסלקן, זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב שיהא עליו מוטל לכסותו כו׳ עכ״ל, מפורש ברמב״ן שסובר דבכה״ג בעל הממון דבור פטור ומי שעשה את הבור לבדו חייב, שלא כשיטת התוס׳.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
בסוגיא מבואר שלמ״ד נתקל פושע חייב בשעת נפילה ולמ״ד נתקל לאו פושע פטור. והתוס׳ מפרשים שחייב מדין אדם המזיק וזה תואם את שיטתם שאדם המזיק באונס כעין גניבה פטור ואילו באונס כעין אבידה חייב (לעיל דף כז: בד״ה ושמואל אמר כו׳). אך לשיטת הרמב״ן (בב״מ (דף פ״ב ב) ועיין בשיעורינו על המשנה (דף כו.) אדם מועד לעולם) שאדם המזיק באונס גמור חייב, א״א לפרש שחייב משום שפשע בשעת נפילה מדין אדם המזיק שהרי אדם המזיק חייב גם בשלא פשע ובאונס.
כתב הרמב״ן במלחמות ה׳ וז״ל דבשעת נפילה אפי׳ לר״מ האומר נתקל פושע הוא לאו היינו אדם המזיק דלאו מכחו קא אזיל שהקרקע שנתקל בה דחפתו ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה דלאו מכחו דידיה מזיק, ומיהו כיון שלא היה לו ליכשל בקרקע חייב, ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו דהתם כיון שעמד ומפני עמידתו נפלה ה״ל כחו ואדם המזיק הוא, אבל הכא כיון שנתקל על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו ולא מכחו נפלה אלא ממילא נפלה, ומ״מ כיון שהוא פשע באותה תקלה שנתקל ה״ל כאשו דבעידנא דקא אזלי קא מזקי וחייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, דומיא דאסו״מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה שהנפילה לא מכח אדם אתיא אלא מכח הרוח ועל כרחו של מניח נפלו, וכיון שפשע באותה הנחה אשו הוא וחייב, ה״נ באותה נפילה אנוס הוא שהרי נתקל ועל כרחו יפול אבל באותה תקלה פשע וחייב כו׳ עכ״ל. ביאור דבריו שבנתקל אין הנזק נעשה מכח האדם לבדו אלא גם עקב הקרקע שהפילתו והתערבות כח הקרקע בנפילת האדם מפקיעה את מעשה האדם מהנזק ולכן אין כאן חיוב של אדם המזיק. עכ״ז יש חיוב של אש המזיק וכדין אסו״מ שהניחן בראש גגו החייבים כשהזיקו דרך הילוכם ע״י כח אחר שמעורב בם.
אמנם עולה השאלה, מ״ש נתקל שאינו אדם המזיק אליבא דהרמב״ן משום שהקרקע הפילתו והאדם לא הזיק מכחו מאדם שנפל מראש הגג ברוח מצויה שחייב בד׳ דברים מדין אדם שחבל (לעיל דף כז.) ואע״פ שכח אחר של הרוח הפילו, ואין אומרים שכח אחר של הרוח שגרם לנפילתו מפקיע את החיוב של אדם המזיק או של אדם החובל.
ונראה להבחין בין אדם שהזיק בגופו עם כח אחר מעורב בו לבין אדם שהזיק בכחו עם כח אחר מעורב בו. אדם שהזיק בגופו נחשב לאדם המזיק אפילו נפל משום כח אחר מעורב בו וזהו אופן הנזק כשנפל מראש הגג והזיק וחבל. ואילו אדם שהזיק בכחו כגון נתקל שהפיל מידו כד והזיק מכח אדם אינו חייב מדין אדם המזיק משום שכח אחר מעורב עם כחו. על כן נתקל אינו חייב מדין אדם המזיק אלא משום אש.
התוס׳ לעומת זאת סוברים שבכל אופן חשוב לאדם המזיק אפילו יש כח אחר המעורב עם כח האדם. ונראה שתהיה נ״מ אף לענין שחיטה ונטילת ידים הזקוקות לכח גברא. אם יהיה כח אחר מעורב עם כח האדם אליבא דתוס׳ ייחשב לכח גברא ואליבא דהרמב״ן תפקע חלות דין כח גברא כי כח אחר מעורב עם כח האדם.
וכתב בעל המאור וז״ל ר״מ וסתם מתני׳ סבר נתקל פושע הוא כיון דבשעת נפילה מזיק בפשיעה ומכחו קא אתי כו׳ כיון שאדם הוא המזיק הא קי״ל אדם חייב בכל, ומר דהוא ר״י דמתני׳ ורבנן דברייתא סבר נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הלכך לאו נזקי אדם הוא אלא בור ובור באונס פטור כו׳ עכ״ל. נראה שדעת הרז״ה כרמב״ן שיש כאן חסרון במעשה אדם שכן כח אחר מעורב עם כחו אך סובר שיהיה תלוי בפשיעת האדם. אם האדם פשע, נחשב המעשה למעשה אדם וחייב מדין אדם המזיק, הגם שכח אחר מעורב בו. מאידך אם לא פשע הנתקל ונפל מחמת כח הקרקע אז פקע מעשה האדם מהנפילה ונחשב לבור ולא לאדם המזיק.
ועל מש״כ בעה״מ שאם לא פשע הו״ל בור השיג הרמב״ן וז״ל ולא דמי לבור שאין לך בור מזיק דרך הלוכו אלא בשעה שעמד ניזוק בא ונתקל ונשוף בו עכ״ל. ויתכן שבעה״מ סובר כי הואיל והכח האחר המעורב בשעת הנפילה הוא כח הכובד של הקרקע אינו אש אלא בור. אך נראה יותר לפי״מ שכתב הנ״י כאן וז״ל מיירי בהדי דקא אזיל ניזק פגע בהו והוחלק במים דרך נפילתן דלאו מכח הליכתן אתזק אלא מכח הלוכו על גביהן עכ״ל. נ״י חידש שאם הוזק הניזק כשהלך אל המזיק מופקעים כל דיני נזקין האחרים והו״ל הנזק של בור. עיקר הגדר של בור הוא שהניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק, וה״ה כאן. משום כך אף לבעה״מ אין כאן המזיק של אש אלא מזיק בור שהרי הניזק הלך אצל המזיק ובכך הוזק.
תוס׳ ד״ה פליגי כו׳. נתבאר לקמן בתוס׳ (דף מח. ד״ה וטינפו) שחלוקים רש״י ותוס׳ במפקיר בורו שהיה שלו אלא שלא כרהו דלרש״י הואיל והתחייב מדין ממונו נשאר בעל הבור אפילו לאחר שהפקירו. ואילו התוס׳ סוברים שאם הפקירו פטור כי מאחר שאינו ממונו פקעה אחריות דבעל הבור. אמנם לכ״ע אם יפקירנו לאחר נפילת אונס ולא יהיה לו פנאי לסלקו פטור לפי שלא התחייב כלל באחריות הבור - לא מדין ממונו ולא מדין עשיית המזיק כי רק אם היה לו פנאי לסלקו לפני שהפקירו הו״ל בורו המחייבו משום ממונו. ואם יפקירנו לאחר נפילת פשיעה לכ״ע חייב שהרי בעל הבור חייב משום עשיית המזיק, וחיובו אינו תלוי כלל בממונו.
בא״ד. דמתכוין לזכות בחרסין ואפי׳ נתנו אחר שם כו׳ אע״פ שהוא לא עשה בור זה כיון דדידיה הוא עליה דידיה רמי לסלקו כו׳ עכ״ל. התוס׳ סוברים שלמרות שאחר עשה את הבור עכ״ז בזכיית הממון שלו בבור נעשה השני לבעל הבור וחייב באחריות נזקיו. וכן מבואר בתוס׳ לקמן (דף מח. בד״ה אע״ג) שאפילו יחפור אדם בור בחצר חבירו סמוך לרה״ר בעל החצר חייב ולא הכורה. מאידך הרמב״ן במלחמות בסוגיא דב׳ קדרים (דף טו. ברי״ף דפוס וילנא) כ׳ וז״ל למה זה דומה לאסו״מ שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה״ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים ואע״פ שהיה להם לסלקן, זה הדין אינו נוהג בבור שיהיה זה חופר בור וזה מתחייב שיהא עליו מוטל לכסותו כו׳ עכ״ל, מפורש ברמב״ן שסובר דבכה״ג בעל הממון דבור פטור ומי שעשה את הבור לבדו חייב, שלא כשיטת התוס׳.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush